מקור כתובות מ׳
1 לְהָא מִילְּתָא נָמֵי לִיגְמְרוּ מֵהֲדָדֵי! אָמַר קְרָא: ״מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה״, ״לוֹ״ — מִדַּעְתּוֹ.
2 כֵּיצַד שׁוֹתֶה בַּעֲצִיצוֹ כּוּ׳. אָמַר רַב כָּהֲנָא: אַמְרִיתַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב זְבִיד מִנְּהַרְדְּעָא: נֵיתֵי עֲשֵׂה וְנִדְחֵה לֹא תַעֲשֶׂה!
3 אָמַר לִי: הֵיכָא אָמְרִינַן נֵיתֵי עֲשֵׂה וְנִידְחֵי לֹא תַעֲשֶׂה — כְּגוֹן מִילָה בְּצָרַעַת, דְּלָא אֶפְשָׁר לְקַיּוֹמֵיהּ לַעֲשֵׂה. אֲבָל הָכָא, אִי אָמְרָה דְּלָא בָּעֵינָא, מִי אִיתֵיהּ לַעֲשֵׂה כְּלָל?
4 מַתְנִי׳ יְתוֹמָה שֶׁנִּתְאָרְסָה וְנִתְגָּרְשָׁה, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הָאוֹנֵס — חַיָּיב, וְהַמְפַתֶּה — פָּטוּר.
5 גְּמָ׳ אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשִׁיטַת רַבִּי עֲקִיבָא רַבּוֹ אֲמָרָהּ, דְּאָמַר: יֵשׁ לָהּ קְנָס וּקְנָסָהּ לְעַצְמָהּ. מִמַּאי — מִדְּקָתָנֵי: יְתוֹמָה, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הָאוֹנֵס חַיָּיב, וְהַמְפַתֶּה פָּטוּר.
6 יְתוֹמָה, פְּשִׁיטָא? אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּנַעֲרָה שֶׁנִּתְאָרְסָה וְנִתְגָּרְשָׁה, כִּיתוֹמָה. מָה יְתוֹמָה — לְעַצְמָהּ, אַף נַעֲרָה שֶׁנִּתְאָרְסָה וְנִתְגָּרְשָׁה — לְעַצְמָהּ.
7 אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא אָמַר רַב הַמְנוּנָא סָבָא אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר. קָרֵי רַב עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: ״טוּבְיָנָא דְחַכִּימֵי״.
8 מַתְנִי׳ אֵיזֶהוּ בּוֹשֶׁת? הַכֹּל לְפִי הַמְבַיֵּישׁ וְהַמִּתְבַּיֵּישׁ. פְּגָם — רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִילּוּ הִיא שִׁפְחָה נִמְכֶּרֶת בַּשּׁוּק, כַּמָּה הָיְתָה יָפָה, וְכַמָּה הִיא יָפָה. קְנָס — שָׁוֶה בְּכׇל אָדָם, וְכֹל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָה מִן הַתּוֹרָה — שָׁוֶה בְּכׇל אָדָם.
9 גְּמָ׳ וְאֵימָא: חֲמִשִּׁים סְלָעִים אָמַר רַחֲמָנָא, מִכֹּל מִילֵּי! אָמַר רַבִּי זֵירָא יֹאמְרוּ: בָּעַל בַּת מְלָכִים חֲמִשִּׁים, בָּעַל בַּת הֶדְיוֹטוֹת חֲמִשִּׁים?! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִי הָכִי, גַּבֵּי עֶבֶד נָמֵי, יֹאמְרוּ: עֶבֶד נוֹקֵב מַרְגָּלִיּוֹת — שְׁלֹשִׁים, עֶבֶד עוֹשֶׂה
10 מַעֲשֵׂה מַחַט — שְׁלֹשִׁים?!
11 אֶלָּא אָמַר רַבִּי זֵירָא: אִילּוּ בָּאוּ עָלֶיהָ שְׁנַיִם, אֶחָד כְּדַרְכָּהּ, וְאֶחָד שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, יֹאמְרוּ: בָּעַל שְׁלֵימָה — חֲמִשִּׁים, בָּעַל פְּגוּמָה — חֲמִשִּׁים? אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִי הָכִי, גַּבֵּי עֶבֶד נָמֵי, יֹאמְרוּ: עֶבֶד בָּרִיא — שְׁלֹשִׁים, עֶבֶד מוּכֵּה שְׁחִין — שְׁלֹשִׁים?!
12 אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי, אָמַר קְרָא: ״תַּחַת אֲשֶׁר עִינָּהּ״, הָנֵי תַּחַת אֲשֶׁר עִינָּהּ, מִכְּלָל דְּאִיכָּא בּוֹשֶׁת וּפְגָם. רָבָא אָמַר, אָמַר קְרָא: ״וְנָתַן הָאִישׁ הַשּׁוֹכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כָּסֶף״. הֲנָאַת שְׁכִיבָה חֲמִשִּׁים, מִכְּלָל דְּאִיכָּא בּוֹשֶׁת וּפְגָם.
13 וְאֵימָא לְדִידַהּ? אָמַר קְרָא: ״בִּנְעוּרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ״, כׇּל שֶׁבַח נְעוּרֶיהָ — לְאָבִיהָ.
14 וְאֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁמַּעֲשֵׂה הַבַּת לְאָבִיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִי יִמְכּוֹר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה. מָה אָמָה, מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְרַבָּהּ — אַף בַּת, מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְאָבִיהָ. לְמָה לִי? תִּיפּוֹק לֵיהּ מִ״בִּנְעוּרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ״! אֶלָּא, הַהִיא בַּהֲפָרַת נְדָרִים הוּא דִּכְתִיב.
15 וְכִי תֵּימָא נֵילַף מִינֵּיהּ, מָמוֹנָא מֵאִיסּוּרָא לָא יָלְפִינַן. וְכִי תֵּימָא נֵילַף מִקְּנָסָא, מָמוֹנָא מִקְּנָסָא לָא יָלְפִינַן. אֶלָּא מִסְתַּבְּרָא דְּאָבִיהָ הָוֵי, דְּאִי בָּעֵי מָסַר לַהּ לִמְנֻוּוֹל וּמוּכֵּה שְׁחִין.
16 פְּגָם, רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִילּוּ הִיא שִׁפְחָה נִמְכֶּרֶת. הֵיכִי שָׁיְימִינַן לַהּ? אָמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיתֵּן בֵּין שִׁפְחָה בְּתוּלָה לְשִׁפְחָה בְּעוּלָה לְשַׁמְּשׁוֹ.
17 מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינַּהּ? אֶלָּא בֵּין שִׁפְחָה בְּעוּלָה לְשִׁפְחָה שֶׁאֵינָהּ בְּעוּלָה, לְהַשִּׂיאָה לְעַבְדּוֹ. וּלְעַבְדּוֹ מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינַּהּ? בְּעֶבֶד שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְרַבּוֹ קוֹרַת רוּחַ הֵימֶנּוּ.
18 מַתְנִי׳ כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֶכֶר — אֵין קְנָס. וְכׇל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קְנָס — אֵין מֶכֶר. קְטַנָּה — יֵשׁ לָהּ מֶכֶר, וְאֵין לָהּ קְנָס. נַעֲרָה — יֵשׁ לָהּ קְנָס, וְאֵין לָהּ מֶכֶר. הַבּוֹגֶרֶת — אֵין לָהּ לֹא מֶכֶר וְלֹא קְנָס.
19 גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: יֵשׁ לָהּ קְנָס בִּמְקוֹם מֶכֶר. דְּתַנְיָא: קְטַנָּה מִבַּת יוֹם אֶחָד וְעַד שֶׁתָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת — יֵשׁ לָהּ מֶכֶר וְאֵין לָהּ קְנָס. מִשֶּׁתָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת עַד שֶׁתִּיבְגַּר — יֵשׁ לָהּ קְנָס וְאֵין לָהּ מֶכֶר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. שֶׁהָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֶכֶר — אֵין קְנָס, וְכׇל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קְנָס — אֵין מֶכֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: קְטַנָּה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וְעַד שֶׁתִּיבְגַּר — יֵשׁ לָהּ קְנָס.
20 קְנָס אִין, מֶכֶר לָא?! אֵימָא: אַף קְנָס בִּמְקוֹם מֶכֶר. אָמַר רַב חִסְדָּא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר? אָמַר קְרָא: ״וְלוֹ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה״ — בִּמְהַוָּה עַצְמָהּ הַכָּתוּב מְדַבֵּר. וְרַבָּנַן? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, אָמַר קְרָא: ״נַעֲרָ״, אֲפִילּוּ קְטַנָּה בַּמַּשְׁמָע.
21 שַׁמְעַהּ רַב פָּפָּא בְּרֵיהּ דְּרַב חָנָן מִבֵּי כְלוֹחִית, אֲזַל אַמְרַהּ קַמֵּיהּ דְּרַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי. אֲמַר לֵיהּ: אַתּוּן, אַהָא מַתְנִיתוּ לַהּ. אֲנַן, אַהָא מַתְנֵינַן לָהּ, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע עַל הַקְּטַנָּה — פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה״, ״נַעֲרָה״ מָלֵא דִּיבֵּר הַכָּתוּב.
22 מַתְקֵיף לַהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״נַעֲרָה״, הָא לָאו הָכִי, הֲוָה אָמֵינָא אֲפִילּוּ קְטַנָּה? וְהָא כְּתִיב: ״וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה לֹא נִמְצְאוּ בְתוּלִים לַנַּעֲרָה. וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָה אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ״, וּקְטַנָּה לָאו בַּת עוֹנָשִׁין הִיא! אֶלָּא: כָּאן נַעֲרָה, הָא כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״נַעֲרָ״ — אֲפִילּוּ קְטַנָּה בַּמַּשְׁמָע.
פירוש חידושי רבי עקיבא איגר על מסכת כתובות מ׳
1 גמרא אמר רב כהנא כו' ניתי עשה ולדחי לא תעשה. שמעתי מקשים מזה על תוס' עירובין דף ק בהאי דמתן א' שנתערב במתן ד', דהא דלא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת היינו כיון דבפשיעתו נתערב א"כ ה"נ הכא הא הוי בפשיעתו דאנס אותה, ולענ"ד לק"מ דהתם העשה שמקיים עתה במתן ד' היה יכול לקיים בלא פשיעתו והוא גרם שיעבור על הלאו, אבל הכא העשה הוא ג"כ על ידי פשיעתו שאנס אותה ואלו לא פשע בה לאנסה לא היה כאן העשה כלל בזה שפיר העשה דוחה לל"ת דבלא פשיעתו גם העשה לא היה יכול לקיים:
2 גמרא ניתי עשה ולדחי לא תעשה. הקשו בתוס' והא דריש מקרא בהדיא ולו תהיה לאשה אשה הראוי' לו. וי"ל לשיטת הריב"א בתוס' חולין דף קמא דאף דעשה אינו דוחה לל"ת ועשה מ"מ אם עבר לא לקי דעכ"פ הלאו נדחה מכח העשה א"כ שפיר פרכינן דנימא דעשה דוחה לל"ת ומקרי ראויה לו וקרא דולו תהי' לאשה למעט למצא בה ערות דבר דאיכא עשה ול"ת לאורויי כיון דאינה ראויה ליכא עשה כלל ולענין דאם עבר ונשאת דללקי דבאשה כזאת ליכא עשה דולו תהיה כלל אבל בממזרת כיון דעשה דוחה ל"ת מקרי ראויה:
3 גמרא אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. בתוס' כ' דגבי דידה ליכא עשה אין לה לעבור בלאו משום עשה דידיה, הקשה בני החתן הנבון יצחק ליב שי' דא"כ באם היא קטנה דהיא אינה מוזהרת יהיה הדין דישא אותה דגבי דידיה עשה דוחה ל"ת, והשבתי לו דהוי מ"מ כמאכילה איסור בידים ואסור להאכיל נבילות לקטן. ומ"מ ק"ל דזהו נפקא מקרא דלא תאכילום להזהיר גדולים על קטנים, והוי לאו א"כ לר' ישמעאל בנזיר דף מח ע"ב דעשה דוחה ב' לאוין דמה לי חד לאו מה לי ב' לאוין, א"כ ליתי עשה ולדחי לאו דממזר ולאו דלא תאכילום. וי"ל כיון דחזי' לר"מ דממעט קטנה מקנס דולו תהיה לאשה במהוה עצמה דאף דיש לה אב מ"מ כיון דא"י להוות עצמה ממעטי' מולו תהיה אלא דרבנן דרשי נערה אפילו קטנה היינו לענין קנס אבל העשה עצמה דולו תהיה זהו רק במהוה עצמה וכמו בח"ל וח"כ אף דדרשה נערה נערה דגם בח"כ וח"ל דאין בהם הוי' וא"ר לקיים יש להם קנס ומ"מ אין נושאה דהעשה דולו תהי' רק בראוי' לקיימה ה"נ בקטנה דהעשה דתהיה משמע במהוה עצמה וא"כ בממנ"פ בעודה קטנה אינו מקיים העשה וכשתגדיל שוב האיסור מצדה מלעבור על הלאו. ובאמת מסתפקנא גם בכשרה בקטנה אם כשתגדיל מחויב לנושאה דבכל עת שיכולה להוות עצמה מחויב לישא אותה או כיון דבעידן ביאה לא חל העשה תו לא חלה כלל:
4 תד"ה ניתי עשה כו' ולמאי דמשני דל"ח עשה כו'. וק"ל דלמאי אצטריך קרא למעוטי שאינ' ראוי'. לשיטתם דס"ל דעיקר שינויא דהש"ס דלגבי דידה ליכא עשה וממילא א"א לישא אותה דעובר בלאו. א"כ י"ל בקטנה דהיא אינה מוזהרת הי' הדין לישא ממזרת, לזה אצטריך ולו תהיה דבעי' ראוי' לקיימה. וגם קטנה אמעט דהא אינה ראוי' לקיימה כשתגדיל. אמנם אלולי דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש. והיינו כיון דחזינן לר"מ דממעט קטנה מקנס דולו תהיה במהוה עצמה הכתוב מדבר ואתמעט ג"כ אפילו יש לה אב כיון דבעצמה א"י להתקדש. א"כ י"ל אף לרבנן דדרשי' נערה לרבות קטנה היינו רק לענין קנס והתורה בא לרבות דקנס אינה תלויה בהויה אבל מ"מ לענין מצוה דולו תהיה כו' אפשר דמודו דקטנה נתמעט דבמהוה עצמה הכתוב מדבר. וא"כ ליתא לדברינו הנ"ל דבקטנה בלא"ה ליכא עשה כלל:
5 גמרא אר"ח מ"ט דר"מ אמר קרא ולו תהיה לאשה במהוה עצמה הכתוב מדבר. קשה דלמאי צריך לרבויי על ח"כ דל"צ שתהיה בת הויה נילף מקטנה לרבנן דרבי רחמנא לקנס אף דאינה בת הויה, וזה יש ליישב דשאני קטנה דאתי' לכלל הוי' אפילו לזה לכשתגדל עיי' גיטין דף פה ע"א וכן בהיפוך לא הומ"ל קטנה מח"כ די"ל דשאני ח"כ דהיא בת הוי' לאאריני אבל קטנה אינה יכולה להוות עצמה לשום אדם. ואמנם ק"ל מנ"ל דריבוי דהנערה קאי לכל ח"כ דלמא קאי רק לאחות אשתו דאתיא לכלל הויה לכשתמות אשתו דמ"מ לא הוי מצי למילף מקטנה דהתם מעצמה אתיא לכלל הוי' משא"כ אחות אשתו דמחוסר מעשה דהא במקדש לאחר שתמות אחותך מקרי דשלב"ל ובמקדש קטנה לכשתגדל כתב המשנה למלך דלא הוי דשלב"ל כיון דאתיא ממילא והוצרך קרא דהנערה לאחות אשתו כיון דעכ"פ משכחת דיהיה בה הוי' לכשתמות אשתו:
6 גמרא המוציא שם רע על הקטנה פטור שנא' ונתנו לאבי הנערה. מסתפקנא בנשא חייבי לאוין למ"ד קידושין תופסין בח"ל והוציא עליה ש"ר דא"י לקיים ולו תהי' לאשה אם אינו פטור מעונש מאה כסף כמו בקנס דאונס ומפתה לר"ש בן מנסיא כיון דא"י לקיים ולו תהיה לאשה פטור מהקנס, ולדידן דמחייבי' הוא מכח ריבוי' אבל במוציא ש"ר דליכא ריבוי' י"ל דפטור מקנס, ולא מצאתי עדיין גילוי לדין זה: